חבורת קסת ודיו

"קסת ודיו", היתה קבוצה סודית שהשאירה הנחיות לחבורת ילדים משועממים ממושב בצפון הארץ. החבורה שכללה למיטב זכרוני את אמיר ונועם יעל, רחל ונתן הג'ינג'י הצליחה להציל אותי בחופש שבין כיתה ז' לח'. בדיוק עזבנו את רגבה, מושב שיתופי במישור החוף ויצאנו לדרך חדשה בעיר רחובות.

האמת היתה שאני בניגוד לשלושת האחים שלי, קפצתי משמחה כשאמא שלנו החליטה, בצעד די אמיץ, לעזוב את החממה הלעיתים חונקת של המושב ולצאת, אלמנה צעירה עם ארבעה ילדים לעיר הגדולה.

אבל המעבר היה בתקופת החופש הגדול, ואני, בת 13, בלי להכיר אף נפש חיה בעיר המנוכרת ובלי לדעת איך להעסיק את עצמי מצאתי פתרון ובראתי לי חברים חדשים.

לא סתם חברים, חברים בני גילי, שיום אחד מוצאים פתק ועליו כתב חידה שחתום "קסת ודיו" ובעקבותיו הם נקלעים להרפתקאות אין ספור.

בכל יום הייתי מתעוררת ומיד ניגשת לספר שלי, ערימה של דפי דפדפת, קשורים בחוט כחול ועליהם בכתב יד מבולגן הפרק שנכתב ביום הקודם.

הייתי מתיישבת בשקט בסלון עם הארגזים שטרם נפרקו, וכותבת על חטיפות בחוף אשקלון, על ביקור בבית לחם, על שודדים בעתיקות עובדת ועל הצלה הירואית של עלמה במצוקה שהובילה לאהבה ראשונה. הייתי אחת מהם. חוויתי את הפחד, את ההתרגשות, את הייאוש, את התקווה, את החמלה ואת החברות האמיצה שבין הדמויות אותן יצרתי בראש.

בכל אחר צהריים הייתי אוספת את האחים הקטנים שלי ומקריאה להם את הפרק החדש והם, משתפים איתי פעולה, היו מבקשים שאכתוב עוד.

חודשיים של כתיבה. וספר אחד.

היום, העמוד הראשון של הספר תלוי בתוך מסגרת מעל שולחן הכתיבה שלי. להזכיר לי את שמחת הכתיבה. את התחושה הזאת בבטן כשהדמויות מוליכות אותך בעלילה שלהן, כשהראש ממציא עוד פתק סודי מ"קסת ודיו", כשאת והדמות שלך מתאהבות וכשבסוף הפרק האחרון, את מרגישה שמחה ובו זמנית גם כואבת את הפרידה מהיצירה שלך.

עכשיו אחרי שנים של כתיבת מחזות, אני כותבת ספר. וכל התחושות חוזרות אלי שוב.