תקשורת רופא חולה
היא היתה הרופאה הראשונה שפגשתי אחרי שאלון נולד.
השעה היתה חמש בבוקר ואני הלומת שינה, בחלוק בית חולים וכפכפים דידיתי לחדר טיפול נמרץ. היא עצרה אותי בגסות והכניסה אותי לחדר צדדי ושם בלי להציע לי לשבת היא שאלה אם אני לוקחת סמים. אני? סמים? עמדתי רועדת מולה והיא הטיחה בי האשמות.
למה? כי אלון כל הלילה פירכס והיא הניחה שהוא עובר גמילה, למה? כי ההנחה הזאת והכעס על אמא מסטולית חסרת אחריות הטעינו אותה נגדי.
למה? כי היא הייתה עייפה? מרוטה? דואגת? מתוסכלת? - זה ממש לא היה אכפת לי. אני אמא צעירה ונקייה מסמים, אמא כואבת ודואגת נתקלתי בה והיא שברה לי את כל האמון שהיה לי בעולם הרפואה.
עמדנו שם, היא מתחקרת אותי כמו באינקוויזיציה ואני עונה לה על סף בכי ולאט לאט היא הבינה שהיא טעתה, שאני גרה ביישוב קהילתי, שאני אדם נומטיבי ( פחות או יותר...) ושאני לא מי שהיא חשבה שאני. אני לעומת זאת ראיתי איך היא מתכווצת מולי, מאבדת את הכח שלה כאוטוריטה ואמרתי לה, די באסרטיביות שאני רוצה לראות את התינוק שלי, ועכשיו!
התקשורת בין רופא למטופל היא לא דבר של מה בכך. איך אפשר ללמד את הרופאים לעתיד מהי אמפתיה. איך אפשר להסביר להם כיצד ניתן להגיע ללבו של מטופל ולהוציא ממנו את סיפור מחלתו?
קודם כל חשוב לשכנע את הסטודנט, את מה שרופאים מנוסים כבר יודעים - יותר משמונים אחוזים (יש האומרים הרבה יותר) מהאבחנה מגיעים מהפרטים שנותן המטופל, לפעמים אפילו משהו שנראה למטופל לא רלוונטי כגון טיול שעשה לארץ אקזוטית, עקיצה שולית מלפני חודש, אכילה של גבינת לבנה (לא מפוסטרת) באחד השווקים או סבתא שנפטרה בנסיבות מיוחדות לפני שנים - דווקא הפרטים האלה יכולים להיות מה שידליק אצל הרופא את הרעיון לסיבת המחלה.
אחרי שהסטודנט מתחיל להבין שהסיפור הוא הוא יסוד האנמנזה, צריך ללמד אותו את האיך.
איך לגשת למטופל, איך להיות קשוב, לא שיפוטי, אמפתי וגם יצירתי בשאלותיו.
וכך הגעתי לקורס הילה. קורס ייחודי בפקולטה לרפואה בצפת שבו מלמדים את הסטודנטים לקחת אנמנזה. המדריכים והמנחים הם רופאים שמקבלים קבוצה של כ 10 סטודנטים ומלווים אותם במשך שנתיים. הסטודנטים שלומדים במקביל את כל מה שרופא צריך לדעת קלינית: מערכות הגוף, סוגי מחלות ועוד, לומדים בקורס הזה את הצד המעשי (לקחת בדיקות למשל) ויותר מזה את הצד הבין אישי - תקשורת רופא חולה.
ואת זה אנחנו עושים בעזרת סימולציה עם שחקנים.
אם למשל, הם לומדים על מערכת הלב הם ייפגשו שחקן שיגלם מטופל שבין השאר יש לו סימפטומים שקשורים למערכת הלב. הם יצטרכו לתשאל אותו, לקחת ממנו את סיפור המחלה, ואחר כך בלוויית המדריך לחשוב על אפשרויות שונות של אבחון.
אבל המפגש עם השחקנים הוא הרבה יותר מזה. בכל מפגש השחקן שכאמור מגלם דמות של מטופל, נותן משוב לסטודנט שישב מולו. והמשוב מתחלק לשניים: איך הרגשתי כמטופל? וגם - ופה נכנסת המקצועיות של השחקן - למה הרגשתי ככה?
האם משהו בטון הדיבור שלך, שפת הגוף, המנעד הקולי שלך, הג'סטות שעשית וכו גרם לסיבה שהרגשתי כפי שהרגשתי.
אני כבר ארבע שנים מאמנת את השחקנים.
והם נפלאים ומוכשרים. הם שחקנים שרובם באים מתחומים של טיפול בדרמה ותאטרוני פלייבק וכולם באים מתוך שליחות.
היום אני יודעת שהעבודה עם הסטודנטים בהחלט משפיעה.
מלמדת אותם להקשיב, להתבונן, להיות מודעים לאיך שהם מגיבים, לחפש רמזים בהתנהגות המטופל ולכבד אותו באשר הוא.
אנחנו עוברים עם הסטודנטים מסע מרתק. בין התרחישים יש גם תרחישים של בשורה מרה, סוף חיים, אלימות במשפחה, חרדות, מצבים סוציאליים, יש תרחישים עם נוער ועם מבוגרים ובתמונה שצולמה בשבוע שעבר השחקנים גילמו מטופלים, במפגש שעסק ברב תרבותיות.
הגעתי לעבודה הזאת עם בטן מלאה על המערכת הרפואית בכלל ועל רופאים בפרט. באתי מצולקת ממקרים רבים בהם נתקלתי ברופאים אטומים שעמדו חסרי אונים מול המורכבות של אלוני שלנו. רופאים שפעמים רבות השאירו אותנו מפוחדים, מיואשים, נעלבים וכועסים.
היום, אחרי ארבע שנים, אני יכולה להגיד שמשהו בי נרגע.
ואם הצלחתי להשפיע רק במעט על דור ההמשך של עולם הרפואה - דייני.
* את קורס הילה ייסדו, פתחו, הקימו והריכזו פרופסור שמואל רייס וד"ר עינת עיני והיום הצטרף אליהם לריכוז הקורס גם פרופסור יזהר בן שבת.
