מתופעות היגון
מתופעות היגון.
כשאהיה גדולה תהיה לי חנות יגון. חנות שבה אפשר יהיה להאזין למוסיקה של הקרפנטרז, לאכול שוקולדים, וגם לסרוג.
למה? ככה. כי זאת התשובה הכי טובה שאני יכולה לתת לאנשים ששואלים אותי למה התחלת לעטוף דברים אצלך בגינה. או למה אני הולכת עם צפורניים בלק כחול עם ציור של עכביש עליהם (נשבעת) - ככה, כי זה בא לי טוב עם הכאב.
כי בא לי צבע מול העיניים גם כשהעצים בשלכת, כי בא לי להעסיק את עצמי בנסיונות של שילובי צבעים וצורות ומה לעשות שאין לי כשרון לסריגת משהו שהוא לא מלבני... (אני גם לא חושבת שמישהו ירצה ללבוש סוודר כזה, ולעץ לא ממש אכפת).
אז כשאפור לי, אני קונה מלא צבעים ויאללה לעבודה. בשבוע האחרון עסוקה בהכנות לקראת האזכרה לאלוני, נוברת לי בתמונות, נזכרת...
והתוצאה? עוד עץ עטוף.
אני לא טיפוס אמנותי, את זה הורשתי לבת שלי, אבל בכל זאת לפעמים חוטאת ביצירה ומה שאני אוהבת בי (כן, מותר לי) זה שאני לא פרפקציוניסטית. יצא עקום? אז יצא. (גם היגון בדרך כלל עקום).
השבוע שתי חברות העירו לי בעדינות על עבודות עיצוב שעשיתי - ההזמנה לאזכרה והאתר הזה. אני מודעת. מודעת שיש לי שתי ידיים שמאליות, אבל מה? פחות אכפת לי. גם כשאני אופה זה לא משהו לצלם לאינסטגרם. אבל זה טעים לי. ויש בו לרוב שוקולד. אז הידד!
הנה, לפניכם, המוטו שלי בשחור לבן ובצבע.
לפעמים גם כשהכל שחור ולבן זה מרגיש נעים כמו ללטף את החתול ג'יימס ולפעמים - נו, כבר אמרתי לכם את דעתי על צבע.
ותמיד, לפחות אצלי הם משתלבים זה בזה.
