אישה תחת השראה

חזרתי משבועיים של השראה בקנדה. איך זה עובד? מה זאת ההשראה הזאת? זה לא שאני לא כותבת בבית מול המחשב. להיפך, רוב המחזות שלי נכתבו כשהצלחתי להושיב את הישבן המתמרד שלי על הכסא והחלטתי שעכשיו כותבים.

ככה זה, כדי לכתוב קודם כל אתה צריך לכתוב. אבל לפעמים, לפחות אני, חייבת לברוח ממה שמוכר ולנדוד למחוזות אחרים. שם האוויר בריח אוקיינוס, הצבעים עזים יותר ושם אני מוצאת את עצמי.

ואז אני מתחילה לפנטז, למשל התמונה הזאת, צילמתי אותה במרינה. זהו בית עץ צף על המים, נעול וחתום. אבל משהו בו עורר בי התרגשות, אולי כי מישהו היה שם לא מזמן, התפוחים מסודרים אבל כבר קצת רקובים, ומישהו השקיע בצביעה של החלונות, ויכול להיות שזה חתול שם בפנים? ולמה יש קופסא של כדורים על השולחן? המוח שלי קולט ומיד מעביר אותי למוד של פינטוז. מה אם הגברת שחיה בבית הזה לבדה טבעה בדיוק לפני שבוע והחתול מחכה לה לשוא. אולי מדובר בזוג קשישים שנמצאים עכשיו בהפלגה, אוספים סרטנים ואוטוטו יבינו שהכדורים שלהם נותרו במרינה, איזה כדורים אלה? נגד התקפי לב? ויאגרה? כדורי סידן? האישה תתפורר על הסיפון והאיש יפנה את הסירה לסלעים וימצא את מותו לצידה? איך שהוא לא עולה לי סיפור בנאלי על זוג בגילי שיצאו לקניות והם תיכף חוזרים עם האוכל לחתולים ובקבוק חדש של תוספי מזון אורגניים, כי הקודם נותר ריק על השולחן במרפסת.

זה לא משנה מה העין רואה, אווז מתהלך, חסר בית עם כלב ברחוב דגלאס בעיר ממש ליד הסאטרבקס, זוג בים: היא רוצה חיבוק והוא זורק אבנים, גבר הודי זקן בפתח הבית יושב על כסא ותופס כמה קרני שמש, אישה מלאה בפירסינג עם תינוק חמוד, נשר בשמים או אדם מבוגר במכונית ללא גג שנוסע מהר, בורח מהטיפות היורדות. תמיד אני תופסת משהו שמצית את הדמיון. ואז יש תחושה של התעלות. כאילו העולם נמצא שם בשבילי. ואני שומרת את התמונות (גם אלה הלא מצולמות) בתוך מגירת הסיפורים שבראשי ואומרת תודה.

נכון, לא צריך לנסוע בשביל זה לחו"ל, אפשר גם בארץ. ואני עושה את זה כאן כבר שנים, תוך כדי נסיעה ברכבת, בהליכות בחוץ ובדרך לעבודה בעכו, בצפת ובתל אביב. אבל אין כמו חו"ל. כי חו"ל בשבילי זה כמו כדורים נגד דיכאון, ששכחתי שם על שולחן כתום ליד קערה ורודה עם תפוחים וחלון אחד עם צללית של חתול.