כמו פרח שנקטף

אתמול נוספו עוד ארבע אמהות למשפחת השכול. גם לי יש בארנק כרטיס כבוד של חברה בארגון יתומי צה"ל וגם אני, לצערי, יודעת מה זה להיות אמא שכולה.

אז מאמא לאמא, אני מצטערת לומר לכן שמעכשיו כלום לא יהיה כמו שהיה. אתן תצטרכו ללמוד ללכת, ללמוד לחיות עם בור ענק שנפער בלב ושהתכונה אולי הכי משמעותית שלו, היא שהוא לא גלוי לעין, אף אחד חוץ מכן לא רואה אותו ולא יודע שגם אחרי עשר שנים הוא שם, פעור, ושחור ובודד.

תצטרכו ללמוד לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לחייך באירועים משפחתיים ולגלות סבלנות בארוחות השבת בהן הילדים האחרים שלכן מצפים מכן להיות אמא.

תצטרכו ללמוד לענות על השאלה הכי אכזרית וקשה : 'כמה ילדים יש לך'? ותצטרכו לקבל שהכאב של כל אחד במשפחה הוא שונה ודרך ההתמודדות שלו שונה ועדיין כאם המשפחה תצטרכו להכיל את כולם.

אין מתכון ל'איך עושים את זה'. ויש משהו בקלישאת הזמן החולף, אבל לא מבחינת הקלה. זה פשוט אחר. אם בהתחלה הכאב נמצא שם כל רגע, אז בהמשך זה תופס אותך בפתאומיות כמו מכת ברק בלי שאת מוכנה, לפעמים אחרי שבלילה חלמת עליו, או בחתונה של הבן הבכור, כשאת צוחקת מסרט טוב או במעשה אהבה. זה לא יותר קל, וזה לא פחות אכזרי. אבל אחר.

ובכל זאת, מה עושים? אני בחרתי לחשוב על עצמי. מה עושה לי טוב, מה מצחיק אותי וגורם לי לשמוח ואולי הכי חשוב - מה גורם לי להרגיש חיה ונושמת. ואסור לוותר על הרגעים האלה וצריך לאסוף אותם ולאצור אותם.

אני אישית לא אוהבת הנצחות וכן אוהבת טיולים משפחתיים ולכן שמנו לנו למסורת טיול בארץ או בחו"ל ביום השנה וביום ההולדת של אלוני, אבל אם טוב לכן להנציח אז תעשו רק מה שטוב לכן.

ולא לפחד לבכות. הרבה וחזק. השבעה לפעמים לא מאפשרת את זה, באים אנשים וזה נעים וזה טוב ונזכרים וצוחקים ואוכלים ולפעמים שוכחים לבכות. לא בכי חרישי, בכי חזק מכל הנשמה.

ולשיר. כי זה אותו דבר אבל הפוך. זה לנשום.

ומי כמוני יודעת כמה שזה קשה לכן, אמהות יקרות, לנשום עכשיו.

השבוע סיפרה לי מישהי ששכלה את בעלה שהירח נראה לה מאז דהוי יותר. ונזכרתי שכשישבתי על המרפסת באותו לילה אחרון, אחרי שהאמבולנס לקח את אלון, פתאום ראיתי את השמש זורחת וחשבתי לעצמי איך לכל הרוחות, השמש ממשיכה לזרוח בדיוק כמו תמיד כשעלי נפלה חשכה כזו גדולה.

שולחת לכן חיבוק חזק. ובוכה אתכן.

נ.ב. כתבתי לאמהות. אבל כל מילה מתאימה גם לאבות ולאחים.