למצוא את הגזע של הסיפור - זמן יצירה עם אחותי בירושלים
לפעמים, אתה פשוט יודע מי יהיו הדמויות שלך. הן מופיעות ומשתלטות, נוכחות ומלאות חיים. אתה יודע איך קוראים להן, בנות כמה הן, מה הן עושות בחיים, אתה יודע מה מטריד אותן, מה כואב להן. אתה אפילו יודע איך הן מצחצחות שיניים, מה הדבר הראשון שהן קונות בסופר מרקט, איזה ספר יש להן ליד המיטה (או לא), איזה מסטיק הן לועסות, ממה הן מפחדות ועל מה הן חולמות.
רק מה? הן הגיעו והתקבצו, חוצפניות שכמותן - בלי החוט המקשר. בלי הגזע שעליו יבנה הסיפור. הקו שדרכו וסביבו הן יצליחו לחיות (ולכעוס, לדאוג, לקנא, לאהוב, לרמות, להתרסק ולקום).
ואז אין ברירה. צריך לשבת בצל האקליפטוס ולעבוד.
צריך למצוא את: אבל מה הסיפור?
מי שראה אותי ואת אחותי השבוע בחצר בית המלון, יושבות על כסאות גן מרופדים, עם כוס תה צמחים ואספרסו ארוך, היה יכול לטעות שאנחנו סתם נהנות.
שכיאה לשתי אחיות עסוקות, שגרות במרחק מאה וחמישים קלומטרים זו מזו, לקחנו לנו פסק זמן מהשגרה.
למישהו מהצד נראינו כשתי רכלניות צמרת מדברות ובוחשות באירועים ורגשות של אנשים אחרים.
ואכן זה מה שעשינו. ניתחנו, ריכלנו, פירקנו להן את הצורה - לדמויות שלנו.
תוך כדי, צחקנו - המון. אבל גם לחשנו, והתרגשנו, והזדהינו בכאבן שהרי הוא גם הכאב שלנו. תוך כדי, רבנו וקיללנו אותן ואחת את השנייה. תוך כדי, עצרנו, התבוננו מסביב וחשבנו לעצמינו - איזה בנות מזל אנחנו שזאת העבודה שלנו ושיש לנו אחת את השנייה.
