מיומנה של סטודנטית חלודה ועצבנית

אז אתמול היה לנו שיעור בדתות הודו. אין לי מושג קלוש בבודהיזם , אבל גם אחרי הקורס הזה אני לא מאמינה שיהיה לי ידע אמיתי על מה זה בכלל. מין קורס מבוא שכזה שבו אני צריכה לדעת שלפי הבודהיזם הכל סבל: לידה, זיקנה, מחלה, מוות, פרידה מהרצוי וממושא השתוקקות, שינוי וכו... הסבל היחידי שהיה אתמול היה השיעור. לכי תתווכחי שהלידות שלך היו מרגשות גם אם כואבות, שאת אוהבת שינויים, שגם אם את משתוקקת לזה שהמחזה החדש שלך יופק, ואת מבינה שלא - זה מקסימום גורר אחריו כמה ימים של באסה ונקסט... אין סיכוי. כשהמורה שלך שבוי בהילת הארה, פשוט אין לך סיכוי. אז נכון, זה לא הבודהיזם! (אני מקווה). צריך בטח ללמוד וללמוד כדי להבין מה באמת אמר האיש השמנמן שישב בישיבה מזרחית (דרך אגב, אחרי שעזב את אשתו ואת הבן שלו לבלי שוב...). אבל כשמביאים לי לשיעור סרט מהיו טיוב שבו בחור ישראלי בשם הנזיר א. שנראה כמו קריקטורה לא מוצלחת של נזיר בודהיסטי, שמדקלם קלישאות על ביטול העצמי, על שחרור מכבלי מחשבה, על מדיטציה תוך כדי שמישהו מנסר אותך (אשכרה)... וכשאני צופה בסרט ורואה אדם שכולו פאסיב אגרסיב, נוטף אגו, לבוש כמו נזיר ומדבר כמו מישהו שבינו ובין תקשורת בין אישית אין כלום. וכשהנזיר א. משדר (ותאמינו לי שבשפת גוף אני קצת מבינה) עליונות ומלאות בעצמו - אז מישהו פספס לגמרי אותי. ובגדול. נוצרו אצלי אנתגוניזם וחררה נפשית. ובכל מקרה, כנראה שאני אצטרך ללמוד מה זה בודהיזם במקום אחר. ועד אז, לא כל מי שמכנה את עצמו נזיר, מתעטף בבד כותנה ועוצם עיניים בסיפוק עצמי רב, יכול אכן להיות מדריך רוחני. כולנו רוצים פחות לסבול. מי כמוני יודעת שאני והסבל מיודדים כבר מילדות. אבל אולי דווקא בגלל שאני עומדת מולו בעיניים פקוחות (!), אולי בגלל שאני מעדיפה (אחותי אומרת שאני אופטימית חסרת תקנה) לראות גם את היופי של החיים ולא להתפלש בחרא, אולי כי בגלל המוות שעוטף אותי והפך אותי למי שאני היום (עם הצלקות ועם היצירתיות, ועם הנוירוטיות ועם הצחוק והבכי), אולי בגלל כל אלה מתחשק לי להיכנס לתוך סרט היו טיוב ולהגיד לנזיר א. שיפתח את העיניים כשהוא מדבר אלי. (ומי שמכיר אותי יודע שגם הייתי מנערת אותו 'קלות'). ועוד דבר. מאז ומתמיד כשמישהו אומר שהוא מרחם עלי, אני מרגישה שהוא בעמדה של עליונות. אז יושב לו הבודהה מתחת לעץ ההארה ומרחם על כל העולם, ועל מה? על שלא הגיעו עדיין להארה. במקומו הייתי מפנה קצת מרגשות האמפתיה לבן שלו שכנראה ראה את אבא שלו מתחרפן, והיה צריך לסבול את זה....