דמויות קמות לתחייה -"אל תפחדי לשבור את השתיקה". הצגה חדשה שכתבתי על הטרדה מינית

את נטע, סופי, דניאל וקרץ, חברי הלהקה "השניצלים של אמא", הכרתי בבית קפה קטן באי ונקובר לפני יותר מחצי שנה. ביחד עם צביקה, הם התחילו לחיות אצלי בראש. ככה זה כשאת טיפוס מפנטז, דמויות צצות ודורשות את שלהן. טוב, זה לא בדיוק הסדר של כתיבת מחזה חדש. קודם מופיע הסיפור. אסנת, אחותי (במאית המחזה) ואני עובדות ביחד כבר שנים. למעשה עוד כשהיינו ילדות רקמנו סיפורים והעלינו הצגות. הפעם רצינו לכתוב על להקה של בני נוער, מלאים בכישרון ותשוקה להצליח, ומה קורה כשהאיש עליו הם סומכים ואוהבים, זה שאמור להיות המנטור שלהם, ולהצעיד אותם בצעדים הראשונים של ההצלחה - מטריד מינית את אחת הזמרות.

עם הסיפור נסעתי לחו"ל והדמויות החלו להופיע ולדבר אצלי בתוך הראש.

אנחנו, הכותבים, מפוצלי אישיות. אנחנו כותבים את כל הדמויות. את זאת שנפגעה ומרגישה רגשות אשמה, שואלת את השאלות: איפה הגבול? האם איך שהתנהגתי גרם ולו במשהו להטרדה, מי יאמין לי? ואיך בכלל אפשר להמשיך ולחיות ככה? את הדמות של מי שבטוחה שחייבים ללכת ולהתלונן, את הספקן שבטוח שזה היה רק חיבוק ידידותי, 'הרי הוא כזה, מחבק ומלטף את כולנו', את זה שנע בין להאמין ובין להתלות בספק, וגם את מי שהטריד מינית.

אז שם, בבית הקפה הקטן, הדמויות הגיעו והתחילו לדבר, לשיר, להתווכח, להיות אנושיות, עם כל החולשות שלהן, עם הרצונות והקונפליקטים, עם הכישרון והסודות.

אני יודעת שאני בתוך הכתיבה כשאני מתחילה להכיר את הדמויות ולהבין את המניעים שלהן. כן, גם של המטריד. לא תמיד מסכימה איתן, לא תמיד מחבבת אותן אבל תמיד מזדהה - עם כל דמות ודמות. אני מוצאת את עצמי צוחקת, בוכה, מתרגשת, מושפלת, מוטרדת ומטרידה, רוצה למות ורוצה לשיר, וזאת בלבלה אמיתית.

כי בכל תהליך הכתיבה, הייתי הם.

אחר כך מגיע השלב השכלתני. להדק. אסנת עם עיני הנץ הבימאיות שלה, יודעת בדיוק איפה להגיד לי - נסחפת. איפה חסרה רפליקה, איפה היא מיותרת, עכשיו זה כבר תהליך של חשיבה, של סדר, של הבנת התהליך של הדמויות, של קיצוץ והוספה. באופן אישי, אני לא ממש מתה על החלק הזה, הוא מצריך יותר ישבן, לשבת ולתקן, להיפרד ממה שהדמויות עשו אצלי רק כמה ימים קודם בראש.

ואז מתחילות החזרות. ופתאום שחקנים מוכשרים, בשר ודם מקבלים את הטכסט וביחד עם הבמאית, מביאים את עצמם ומשנים לעיתים שורות או סצינות. זה השלב שאני נקראת לדגל. טלפון מאסנת שצריך לתקן, או לשזור שורות.

ואז מגיע אתמול. הראן הראשון של ההצגה. חזרה באולם דחוס ושחור בתל אביב. פתאום יש לדמויות נוכחות. השחקנים שרים את השירים ומשחקים את ההתרחשויות, הדילמות, הכאב.

באתי עם לב דופק, זה לא קל לראות את מה שקאסט ובמאית עשו מהחומרים שכתבתי.

היה נפלא. יש עוד עבודה, בטח שיש, תמיד יש. והחזרות בעיצומן, אבל הסיפור נושם וחי, מרתק ואמיץ.

כן אמיץ. כי כולנו, כל הצוות של ההצגה כולל תיאטרון הנפש שמפיק אותה, ונועם טופיליאן שעל המוסיקה, מילים ועיבודים של השירים, כולל המדריכה המוסיקלית, התפאורנית והתאורנית, כולנו כולנו באים ואומרים שאסור לשתוק. זה קשה לחשוף את השריטות אבל אסור לשתוק.

אתמול כשהשחקנים שרו את "שריטה ילדה", שיר הסיום שכתבתי ונטע, הנערה שעברה את ההטרדה המינית, מחליטה לפתוח את הפה ולשיר - בכיתי.

שריטה ילדה היא לפעמים נסתרת

את רוצה לשכוח את מה שאת זוכרת

ללבוש שחור ילדה כי את באבל

לנשום עמוק לקרוע את החבל

זה הוא ששלח את הידיים

זה הוא שהשתמש בך כמו בכלי

זה הוא שנגע בך והשחית את התמימות

הוא חשב : מה ששלה שלי

עכשיו הילדות טמונה כל כך עמוק

מותר ילדה, מותר לך שוב לצחוק

אל תפחדי לשבור את השתיקה